באר היטב חשן משפט ל״ד

1 אמת. הש"ך כתב דדין זה הוא רחוק מהסברא וע"ש מה שמיישב בזה. * ולי נרא' דדמי דין זה למ"ש בסי' כ"ח ס"ג דעד א' היודע עדות לעובד כוכבים נגד ישראל שאינו רשאי להעיד בדיניהם במקום שמוציאין ע"פ עד א' אע"פ שיודע שהוא אמת וה"נ דכוותיה ודו"ק:

2 שקר. פירוש שאינו יודע מעדות זה כלל והרישא מיירי שהוא יודע בדבר רק שהוא רשע מצד אחר. סמ"ע:

3 סוברים. כתב הסמ"ע בשם המרדכי דה"ה המלו' על הספרים ולמד בהן אפילו למ"ד דמקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות משום דסבר מצוה קעביד:

4 מדרבנן. אע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בו מלקות אינו פסול אלא מדרבנן. סמ"ע בשם ב"י:

5 הקהל. כתב הסמ"ע אבל המועל בחרמות תקנות הקהלות אין לפסלו לעדות דא"כ לא יוכשר א' מאלף כ"כ חדושי אגודה. וה"ה מי שמסרב לכנוס לתקנת הקהל מהרי"ק עכ"ל וע' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' נ"ט:

6 שוגג. הרשב"א מסיים בטעמא שא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי כו' ודין שבועת אונס שיכול לטעון ע' בי"ד סי' רכ"ח ורל"ב וכן אם סייע לחבירו בפתיחת חלונות וכה"ג אף שלענין חזק' הוי מחיל' מיד כמש"ל סי' קנ"ד ס"ז והוא נשבע ע"ז שלא מחל לו אינו נפסל דאפשר שהאמת אתו שלא סייעו ע"ד מחילה אלא רצה לשחק בו שיחזור ויסתום כ"כ הב"י עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך לא ידעתי למה יוכל לומר אנוס הייתי וברשב"א מבואר דדינו הי' במי שהתרו בו בשעת מעשה ולא אמר אנוס אני על השבוע' והלכך אינו נאמן אח"כ וכן הביא ב"י בשמו במי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די"ל אנוס הי' ולא אתרמי ליה זוזי ע"כ ולענין טענת שכחתי תלוי בזמן אם הוא קרוב כ"כ דא"א לתלות בו שכחה אז אינו נאמן עכ"ל:

7 שהחזירו. הטור כתב ע"ז דוקא כשלא שלמו מעצמן אלא בכפיית ב"ד ואע"פ שבמלוה ברבית לא מהני החזרה לחוד כ"א בהוספה על נפשם לאסור המותר כמש"ל סעיף כ"ט היינו במי שהרגיל נפשו בכך אבל בפעם א' והחזיר מעצמו די בכך כ"כ בד"מ. סמ"ע:

8 ואיחרוהו. דעת הרז"ה דבשטר לא מחייבים לעדים זוממין לפסול הגוף או ממון ולזה הסכים הש"ך וכתב דדינו אמת ואין חולק עליו וע"ל סי' מ"ג ורל"ט:

9 שיודעים. פירוש שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום הכתוב בו דאל"כ הן ג"כ עידי הזמה. סמ"ע והט"ז כ' שדבריו תמוהים ומפרש בענין אחר ע"ש:

10 בעת. ומה"ט נעשו רשעים מאותו העת דהו"ל כאלו העידו אז אבל לא מזמן החתימה הכתוב בשטר כיון דאין עדות אימת חתמו יכול להיות שהקדימו הזמן ברשעתן וכדמסיק. סמ"ע:

11 חתמו. פירוש שהי' בידו שטר כתוב בלא חתימת עדים והי' מונח בידו כמה שנים והיום חתמו העדים דה"ל זמן כתיבתו מוקדם לחתימתו עכ"ל הסמ"ע:

12 פסולין. כתב הרשב"א בתשובה מי ששכר עדים שיעידו לו אינן נפסלין עד שעה שיעידו. סמ"ע:

13 הלוה. משמע דערב ועדים כשרים וכ"מ בב"י ודלא כהסמ"ע ר"ס נ"ב מ"ש. ש"ך:

14 טועה. ול"ד למ"ש לעיל דאינו נאמן לומר שוגג הייתי או שכחתי דהתם איסור שבועה ידוע לכל ורמיא אנפשיה להזהר במה שקבל עליו בשבועה וכן בעדות שראה כדי להעיד משא"כ באמרו סברתי שאין איסור בדבר מהיכי תיתי יזהר וכן הקושר ומתיר בשבת ואמר לא ידעתי שיש בזה משום מלאכה או שהוא שבת שאע"פ שהוא מוזהר מן השמים מ"מ כיון דמעלמא קאתי עליה אינו עולה על זכרונו כ"כ עכ"ל הסמ"ע:

15 וקטן. דאינו אלא מדרבנן מפני דרכי שלום כמש"ל ר"ס ר"ע ודוקא מציאה קאמר דאין דעת אחרת מקנה להם. סמ"ע:

16 גסה. הא דלא כ' המחבר דמגדל בהמה דקה אפי' בביתו נפסל משום דזה אינו נוהג רק בא"י ובבבל שהי' לרוב ישראל שדות ובהמות כמ"ש הטור בסי' ת"ט משא"כ בזמנינו וע"ל בס"ס תכ"ה בדין רועי בהמה דקה דלא מורידין ולא מעלין ולא נקט שם בהמה גסה נרא' דלענין שיהא אסור להצילו ממית' לא החמירו כ"כ. עכ"ל הסמ"ע:

17 המוכסים. הוא הגובה למלך לפי הסחור' או הממון של אדם וכיוצא בזה בדבר שאין ידוע לכל ויכול ליטול יותר באין מרגיש כ"כ. מש"ה סתמ' פסולין והגבאי הוא שגובה מקרקפת' דגבר' והשדות ובתים בשוה דבר ידוע ובקושי יכול ליטול יותר מקצבתו להכי סתמא כשר וכולן אפי' החזירו מה שלקחו יותר כתבו התוספות דפסולין כ"ז שעוסקים באותו ענין שיש לחוש שיחזרו לסורן. סמ"ע:

18 שנגמר. דאז מורה היתר ואומר שאינו מקפיד בעה"ב שהרי התור' התירה לפועל לאכול מדבר שנגמר' מלאכתו. סמ"ע:

19 בישוב. לאפוקי במדבר דהן הפקר ופשיטא דלא מיפסיל בזה דהא הטעם הוא משום גזל ובתקדים יוני ליונך שהוא בכלל משחק בקובי' אינו נפסל אא"כ אין לו מלאכה אחרת משא"כ במפריחי יונים להביא יונים של חבירו דנפסל אפי' אינו אוכל ממעות הללו דהוי בכלל גזלן אע"ג דאינו אלא מדרבנן עכ"ל הסמ"ע:

20 בחזקת. וכתב הסמ"ע דלדעת הרמב"ם אפי' יש לו אומנות אחרת כל שאינו מספיק לו לצורך פרנסתו והוצאתו נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה ופסול הוא ומינה כל שיש לו ממון אחר ואינו מתפרנס ממעות שחוק זה אפי' אין לו אומנות אחרת אינו נפסל אבל לדעת רש"י הוי איפכ' ומהתימ' על הרמ"א שלא הזכיר ששרפו עכ"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ע"ח:

21 ולא. כ' הסמ"ע דג' ענינים הן כשידוע שאינו בשלשתן פסול לגמרי אפי' בדיעבד וכשהו' בודאי בר שלשתן אפי' אינו יודע שעוסק במצות חזקתו שכך הוא וכשר אפי' לכתחל' אבל מסתמ' שאנו יודעין שלא למד ואינו ידוע אם הוא בר ד"א ומחזיק במצות בזה אמרו דאין מוסרין לו עדות לכתחל' אבל בדיעב' אין פוסלין עדותו:

22 לילך. כ' הט"ז משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכ' להגיד העדות ונ"ל דהיינו בדבר שאין בו טרח' אבל במקום שיש לו טרח' יכול ליטול שכר על ההליכ' וראי' מפ' האיש מקדש הנוטל שכר להזות כו' ע"ש:

23 מתנה. כ' הרא"ש אבל אם פטר להדיין ממס שרי דבלא"ה ת"ח פטור ממס ע"ש וצריך טעם למה סידר הרמ"א הג"ה זו כאן. דבהל' דיינים ה"ל לכותבו עכ"ל הסמ"ע:

24 עובד כוכבים. כ' בהג"א פ"ק דגיטין דאפי' עובדי כוכבים המוחזקים שאינם משקרים מ"מ הם פסולים שאינם בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ"ל סמ"ע:

25 ואמסור. דוק' בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרים. סמ"ע:

26 תשובה. ודין אנוסים ביום הרג עיין בתשובת הרא"ש כלל כ"ד וריב"ש סי' ד' י"א י"ב וכתב בת"ה הטעם דמומר שקבל תשוב' שמקבלין אותו מיד כיון שהי' מעורב בין העובדי כוכבים שיש להם כל התאוות וזה בא להבדל מהן ולקבל תשוב' לא החמירו עליו עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך מזה משמע דדוקא במומר לעבודת כוכבים דינא הכי וזה אינו אלא הטעם הוא דמסתמא יקיים כמה שקיבל ובכל מומר דינא הכי ע"כ:

27 שהכריזו. כתב הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרז' פסול עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך וקשה דהנ"י לא כתב כן אלא להמקש' דס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו אבל למאי דמשני אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה לא משכחת לה להאי דינא דאי מעידים עליו שלוה ברבית ה"ל עדות אחרת ואם כן לאיזה צורך כתבו הפוסקים דין זה וצ"ע: ונ"ל ליישב קצת ע"פ תשובת הרשב"א שהביא הסמ"ע ס"ק ס"ד דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה עמי או אמר אני זניתי עם אשתך כו' ע"ש:

28 משים. כתב המרדכי אפילו אם אמר אעשה תשוב' ואוציא הריבית דערומי קמערים כדי שלא יעיד לחבירו וכ"כ המחבר בסי' מ"ז סל"ז כשאמרו העדים עשינו תשוב' עכ"ל הסמ"ע:

29 קול. כתב הסמ"ע בשם ר"י והרא"ש דאפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות ודלא כהרשב"א ועיין בתשובת מ"ב סי' נ"ט:

30 שהלוה. וכן הוא ברמב"ם ז"ל אמר הלוה לי ברבית כו' ולאפוקי ממרדכי פז"ב דכתב דצ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך הסכים לדברי המרדכי וכתב שגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן ע"ש:

31 פלגינן. כתב המרדכי דלא אמרינן פלגינן דיבוריה במקום שצריך להוסיף טעם ובמקום שצריכין לומר מילתא דלא שכיחא ועיין בר"ן פ"ק דגיטין. סמ"ע:

32 לפסלו. כתב הרא"ש בתשוב' דהיינו לאחר גמ"ד באין מחדש ומעידין עליו דאז שוב לא מיחשב עליו כנוגע עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ט וברשד"ם סימן קצ"ה:

33 חולקים. ר"ל דאין עד ובע"ד מצטרפין ומ"ש אח"ז ואפילו אם היו כו' הוא ג"כ לדעת הי"ח. סמ"ע:

34 להעיד. היינו שיפסול לעדות אחר ואפי' שני הנגזלים יכולין להעיד עליו כ"כ הסמ"ע וכ' מהרש"ל דבכל זה אין חילוק בין נשבע לפטור עצמו ובין נשבע ונוטל גם אין חילוק בין שבועה דאורייתא לדרבנן ופשוט הוא. ש"ך:

35 ספק. נראה דהיינו בעדות שהעיד אחר שנולד הספק דתו לית ליה חזקת כשרות מש"ה מעמידין הממון על חזקתו משא"כ בסכ"ג בהג"ה דמוקמינן גברא אחזקתי' דאף דנפסל בודאי מ"מ כיון דבשע' שהעיד לא נודע ריעותא ממנו לכך ולא מחזקינן ריעותא מספק. סמ"ע:

36 לכשרותו. כתב הש"ך נרא' דכל הפסולים מחמת עביר' כשחזרו בתשוב' הראוי' כשרים אפי' בעדות שראו בשעה שהיו פסולים דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות ע"כ * ולענ"ד לא נרא' כן דמ"ש מסי' ל"ג סי"ג גם י"ל דבשע' שהי' פסול לא דקדק בעדות כהוגן והוי כמלתא דלא רמיא אנפשיה ודומה למ"ש המחבר סי' ל"ה ס"ז ועיין בתשובת מ"ב סי' נ"א:

37 שחזרו. כ' הר"ן דלדעת ר"ת והרי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעש' תשוב' וכל שטרות שחתם בינתיים פסולים ודבריהם תמוהים דכיון שהעידו עליו דכשר הי' בשעה שחתם איגלאי מילתא שהי' ראוי להעיד עכ"ל וצ"ע דהמחבר סתם בזה כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך ולק"מ דמדבריו בסי' מ"ו סכ"ו מבואר כדברי ר"ת והרי"ף וכמ"ש הסמ"ע גופיה שם ס"ק ס"ג מיהו לענין דינא כתבתי שם דהעיקר כהר"ן ע"ש עכ"ל:

38 שטרותיהם. פירוש אותן שכתוב בהן קרן ורבית קורעין וגובין הקרן בע"פ. סמ"ע:

39 לעובד כוכבים. כתב בהג"מ דמיירי שקיבל עליו דאפילו בכדי חייו לא ילוה לעובד כוכבים דאי ביותר מכדי חייו בלא"ה אסור ושמא דאפילו בכה"ג הוי חזרה כיון שהוא מודה באיסורו עכ"ל. סמ"ע:

40 לבעליהם. כתב הסמ"ע דר"ל שיעש' הוא המוטל עליו והנגזל יעשה כדינו דאם הוא גזלן הרגיל לגזול לא יקבל ממנו כמש"ל סי' שס"ו ובי"ד סי' קס"א אלא שאם רוצה לעשות תשוב' מעלייתא צריך לצאת י"ש ולהוציא מידו את שאינו שלו:

41 המעות. והסמ"ע כתב דנרא' עיקר דא"צ להחזיר המעות וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש:

42 כותב. בברייתא איתא שאומר כן והמחבר שכתב כותב הוא ליתר קיום שקיבל אנפשיה. סמ"ע:

43 מכירין. כתב הסמ"ע וקשה דהא גם בעירו יש לו תיקון כשיחזיר אבידה בדבר חשוב וכה"ג ענינים אחרים דיכול להתגדר בהן לאסור עליו המותר ולהתכשר ע"י כן אפילו בעירו וכמ"ש במשחק בקוביא ומלוה ברבית. ונרא' ליישב דחז"ל החמירו בדבר שיש להן הכשר לשוב עליהן עצמן דהיינו טבח שחטא בטבחות וחוזר להיות טבח וכן עד זומם להיות כשר לעדות וכמו כן במועלי שבועות דחששו שיעשו תשוב' לעניים בעירן לכך החמירו עליהן אבל במלוה ברבית וכו' דלא יתכשרו לחזור ולהתעסק במה שנפסלו כי אם להיות כשר לעדות ולשבוע' מש"ה הקילו להמציא להן תקנה בעירן עכ"ל:

44 שבועות. בדברי הרמב"ם נרא' דמיירי אפילו בשבוע' של כפירת ממון אבל בהג"א כתב דלא מיירי אלא בשבועת שוא ובטוי אבל בשבועת ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך שיחזיר מה שהרויח בשבועת שקר עכ"ל הסמ"ע:

45 העבירוהו. בהסמ"ע השיג ע"ז וכתב דאין חילוק בין אם הועבר מאומנתו או לא ע"ש:

46 שחורים. כדי שיכנע לבו כי השחרות משפיל ה אוה והזדון שבלבבו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב סי' ל"ט ס"ג: